החלטה בתיק בש"פ 11863/05

1.        זהו ערר וערר שכנגד על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ד' רוזן) מיום 23.11.2005 ועל החלטתו המשלימה מיום 25.12.2005 בה נדחתה בקשת העוררת לעצור את המשיבים עד תום ההליכים בעניינם והוחלט לשחררם בערובה ל"מעצר בית".

           נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע בצוותא של עבירות של חבלה חמורה בכוונה מחמירה. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 11.11.2005 החנה המשיב 3 את משאיתו באופן שחסם את הכניסה לבניין בו גרה אמה של המתלוננת. המתלוננת ובן זוגה - הוא המתלונן - הבחינו במשאית וביקשו מהמשיב 1 להזיזה. בתגובה לבקשתם, החל המשיב 1 לקלל אותם, וכאשר ביקש המתלונן שיחדל מכך, זרק לעברו המשיב 1 ארגז שהוציא מהמשאית. בהמשך, הגיעו למקום אחיו של המשיב 1 - המשיב 2 והמשיב 3. שלושת המשיבים תקפו את המתלונן תוך זריקת לבני-בניין עליו, חניקתו, ולאחר הפלתו ארצה, בעיטה בו והטחת ראשו במדרכה. במהלך האירוע, כך נטען בכתב האישום, הצטייד המשיב 2 בסכין יפנית, ופצע את המתלוננת, שניסתה למנוע מבעדו לפגוע באמצעותה במתלונן.

2.        עם הגשת כתב האישום ביקשה המבקשת את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט קמא קבע כי "יש בכוחן של עדויות התביעה לגבש ראיות לכאורה כנגד המשיבים. עם זאת, עוצמת הראיות אינה מכרעת". בית המשפט הוסיף וקבע כי לאור אלימותם הקשה של המשיבים המעידה על מסוכנותם, ולאור עברם הפלילי, "עילת המעצר קיימת גם קיימת". אולם, כיוון שהתרשם בית המשפט "כי עוצמת הראיות אינה מרשימה" הורה על הכנת תסקיר מאת שירות המבחן על מנת שיבחן את התאמתה של חלופת מעצר לכל אחד מהמשיבים. לאחר קבלת תסקירי שירות המבחן, הורה בית המשפט, בהחלטה משלימה וללא נימוק של ממש, על שחרור בערובה של כל אחד המשיבים בתנאים הכוללים "מעצר בית מוחלט"; ערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח מאת הערבים לקיום "מעצר הבית"; פקדון על-סך 10,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור. כנגד החלטה זו מלינה המדינה. המשיבים מצידם הגישו ערר נגדי, לאור הגשת הערר מטעם המדינה. בערר זה הם טוענים כי אין בתשתית הראייתית כדי להצדיק את התנאים המגבילים שנלוו לשחרור בערובה.

3.        לטענת העוררת, ראוי היה לתת משקל יתר לראיות הקיימות בתיק, בהן עדויותיהם של המתלוננים עצמם, של עובר אורח שנקלע למקום ושל עדי ראיה נוספים, והתעודות הרפואיות המעידות על הפגיעות החמורות במתלוננים. אכן - גורסת העוררת - גרסתם של המשיבים שונה מזו של המתלוננים, אולם זו של המתלוננים עולה בקנה אחד עם עדותו של עובר אורח ועם תוצאותיו של האירוע, ובנסיבות המקרה ישנו חשד ממשי לתיאום גרסאות בין המשיבים. העוררת גורסת כי המעשים הנטענים מעידים על מסוכנות רבה של המשיבים, וכי ישנה סתירה בין אמדן המסוכנות בהחלטה הראשונה של בית המשפט קמא לבין החלטתו הסופית. באופן פרטני, באשר למשיב 1, טוענת העוררת, התרשמות שירות המבחן כי לא טמונה בו רמת סיכון גבוהה אינה עולה בקנה אחד עם עבירות הסמים והאלימות בהן הורשע בעבר. באשר למשיב 2, טוענת העוררת כי שירות המבחן לא נתן דעתו באופן מספק לחלקו באירוע האלים ולעובדה שהוא הורשע זמן קצר קודם לכן ונדון לעונש מאסר בתיק אחר. באשר למשיב 3, מציינת העוררת כי שירות המבחן אמנם תאר אותו כדמות עבריינית אלימה והתייחס להרשעותיו בעבר ולתיקים התלויים ועומדים כנגדו בהווה. אולם, למרות ההערכה כי גלומה בו מסוכנות גבוהה, שם שירות המבחן את הדגש על "מצוקתו" והמליץ לשחררו לחלופת מעצר. לאור כל זאת, טוענת העוררת, כי בית המשפט קמא נתן משקל יתר להמלצתו של שירות המבחן ולא בחן כראוי את התאמתו של כל אחד מהמשיבים לחלופת מעצר.

           המשיבים מצידם סבורים כי העדויות העומדות לחובתם אינן אחידות ואין לסמוך עליהן. ההודעות שנמסרו במשטרה, כך טוענים המשיבים, נגבו כולן מפי מעורבים במעשה, וגם העד - שלא היה מעורב במעשי האלימות עצמם - אינו עד אובייקטיבי, לדעת המשיבים, בשל קירבת משפחה שלו לאחת השכנות של המתלוננים.

4.        דין הערר שהגישה המדינה להתקבל ודין הערר שהוגש מטעם המשיבים, הם העוררים בערר שכנגד, להידחות.

           לחובת המשיבים עומדות העדויות של המתלוננים שמצביעות כולן על התנהגות אלימה וחמורה מצד המשיבים. אכן, העדויות אינן זהות, אך בכך אין, בשלב זה, כדי לגרוע מן התשתית הראייתית הדרושה להקמת עילת המעצר. בין אם המתלונן, הנפגע העיקרי, נפגע מהארגז שהושלך עליו, ובין אם נפגע מהלבנה שהוטלה לעברו, עובדה היא לכאורה שהוא נפגע מחפץ שהושלך לעברו במהלך ההתפרעות האלימה. יתרה מכך, עדותו של העד המזדמן למקום, שאליבא דכל הדעות לא נטל חלק בקטטה, והיא עדות ברורה, היא מצביעה, לכאורה, על מעשי בריונות חמורים ביותר מצד המשיבים. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו, יש בכוחן של עדויות התביעה לגבש ראיות לכאורה כנגד המשיבים, וכפי שציין "מדובר במעשה בריוני לעילא. המשיבים חסמו דרכם של המתלוננים, ומשאלה כיהו בהם - גם אם לא בצורה מנומסת - מצאו עצמם מותקפים בצורה בוטה. המתלונן הוכה ע"י שלושת המשיבים, שחברו וחבטו בו מכות נאמנות, כשהוא שוכב על הרצפה. המתלוננת נחתכה בידה מהסכין היפנית שהוכנסה לזירה, ונעשה בה שימוש כנגד גופה. התנהגותם של המשיבים, כמתואר לעיל, מלמד על מסוכנותם". אלא, שבית-המשפט המלומד לא הסיק את המסקנות המתבקשות מקביעות ברורות אלה. הוא בחר, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, לשחרר את המשיבים בערובה.

           האמור בתסקיר - אין בו די כדי להצדיק את השחרור בנסיבות המקרה, וגם ההנחה כי "עוצמת הראיות אינה מכרעת" אינה מתבקשת במקרה זה, משקיימות ראיות ברורות המלמדות לכאורה על אשמת המשיבים.

           תופעה מן הסוג שהתגלה, לכאורה, במקרה זה היא תופעה נפוצה, למרבה הצער, במקומותינו. האפשרות שתלונה מילולית כלשהי בשפת הים, או הערה המופנית לנהג רכב בכביש תסתיים בשפיכות דמים היא אפשרות שיש לשרש אותה מן המציאות הנוהגת כאן. מקומם של מי שמסוכנותם נלמדת לכאורה מן הראיות מאחורי סורג ובריח, לבל יפגעו עוברי אורח תמימים.

           דין ערר המדינה לפיכך להתקבל.

           המשיבים יעצרו עד תום משפטם, אלא שהוראה זו שובר בצידה - והוא החובה המוטלת על בית-המשפט המחוזי להתחיל ולסיים, בתוך זמן קצר ביותר (בהתחשב במסכת הראיות הקצרה מטעם שני הצדדים). לא יסתיים המשפט בתוך זמן קצר כאמור, תקום למשיבים עילה לפנות בבקשה לעיון מחדש במעצרם.

           ניתנה היום, כ"ו בכסלו התשס"ו (27.12.05).

                                                                                                ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: